עם סיום הלימודים נסעתי לארצות הברית .
בקליפורניה, כדי לקבל רשיון עבודה כווטרינרית, היה עלי לעבור שתי בחינות לא קלות ושנת סטאז' בבית חולים מוכר.
בחרתי להעביר חלק מהסטאז' בבית חולים למקרי חירום.
כמו E.R. ,אבל עם חיות.
בית החולים היה נפתח כל ערב בשש, הוא הזמן בו נסגרות מרפאות היום ונשאר פתוח עד שמונה בבוקר למחרת.
למרפאת לילה כזו יש יתרונות רבים. ראשית, לקוח שיש לו מקרה חירום יודע שיש מקום פתוח כל הלילה המאויש ע"י רופא וטרינר.
שנית, ולא פחות חשוב, רופאים סוגרים את המרפאה שלהם בשעה שפויה כמו שש בערב ביודעם שהקליינטים שלהם יוכלו לקבל עזרה במקרה הצורך, ומה שיותר חשוב- יחזרו אליהם בבוקר, כאשר חדר המיון נסגר .
גם באמריקה ,כשרופא מפנה מקרה חירום בלילה הוא לא אוהב שהקליינט נשאר אצל הקולגה שלו …
יתרונות העבודה במקום כזה הוא העניין והאתגר. מי שמוכן לשלם תעריף לילה מגיע בדרך כלל עם בעיות שלא יכולות לחכות לבוקר.
לא מחסנים בלילה ,לא מנקים שיניים לכלב ולא מלמדים את הלקוח דרכי מניעה נגד פרעושים. אבל תוכי חולה או כלב שנדרס מגיעים לטיפול.
בבית החולים בו עבדתי היו רופא – ועוזרת אחת: אני. לרופא היה חדר פרטי עם מיטת שדה, ואם היה שקט הוא היה הולך לישון.
האסיסטנטית, כלומר אני , היתה אמורה להשגיח על החולים ולענות לטלפונים.
לא עמד לרשותי חדר, כמובן, ועל מיטה יכולתי רק לחלום.
בהתאם לחומרת המקרים המאושפזים הרופא היה מכין לי לוח משימות. הייתי אמורה, בין היתר,לבדוק קצב לב ונשימה, למדוד חום ולהזריק תרופות שונות ונוזלים לפי הצורך.
תדירות הביצוע היתה תלויה בהחלטת הרופא. במקרים קלים בדקתי כל שעה. במקרים קריטים הייתי עושה סבב כל עשרים דקות.
שלוש לפנות בוקר היתה השעה הקשה שלי. הרגשתי שעיני נעשות כבדות ואני מתערפלת אט אט.
לא מפליא, מאחר והגעתי לעבודה ישר מעבודת היום שלי.
לכן התחלתי להביא לעבודה שעון מעורר, אותו החבאתי עמוק בתוך תיקי.
כשהלחץ היה יורד והרופא היה פורש לחדרו כדי לישון, הייתי עושה לי תכנית עבודה: הייתי מכוונת את השעון המעורר לפי תדירות הבדיקות שנדרשתי לבצע. כך למשל, יכולתי בשקט לקום שמונה פעמים בלילה, כל עשרים דקות, למדוד את הדרוש מדידה ולחזור מיד לישון.
זה כמובן דרש את היכולת המופלאה להקשיב לטלפון תוך כדי שינה, שכן הייתי אמורה במסגרת תפקידי גם לענות לטלפונים.
איפה ישנתי? בשביל אחת מבית ספר שדה שהיתה רגילה לישון על אבנים בשדה בלי בעיות , היה השטיח מקיר לקיר במשרד לוקסוס אמיתי.
וכך עברו עלי לילותי בנמנומים בין בדיקות חום וקצב לב. הפחד היחיד שלי היה שיום אחד הרופא ישמע את השעון המעורר לפני, מה שלא קרה ,אגב, אף פעם.
אני באמת ובתמים חושבת שלא כל אחד מסוגל לישון שינת לילה במקטעים קצובים של עשרים דקות.
זה, לדעתי, היה הקטע בחיים שהכין אותי לסדרה שדן בני הקטן העביר לי בבוא היום.
לילה בו אני קמה רק פעמיים הוא לילה קל. הילד בן שלוש ורק משתכלל עם הזמן.
אבל היום, לפחות, אני לא צריכה לענות בו זמנית לטלפונים.